כמטפל אני מאמין בשילוב בין הצד התיאורטי והצד הפרקטי. כלומר, בעיני הורים לא אמורים לפעול כ"רובוטים" המבצעים באופן צייתני ועיוור את הנחיות המטפל אלא עליהם להבין הבנה עמוקה את עולמו הפנימי וצרכיו של בנם/בתם ולפעמים גם את עולמם הפנימי שלהם עצמם – מה מניע אותם כהורים? מה מפעיל אותם? איזה מודלים הוריים יש להם עצמם? אילו חרדות יש להם? איך הם רואים את עצמם כהורים? וכיו"ב. יחד עם זאת, על מנת שהתהליך לא יהיה "מנותק" מהמציאות היומיומית שלפעמים הינה מתסכלת, שוחקת ואפילו מסוכנת, אני כן רואה במתן כלים מעשיים והתנהגותיים חלק אינטגראלי מהדרכת הורים. כלומר לא לעסוק רק בשאלה "למה אורי מרביץ?" אלא גם בשאלה "מה נכון שאני כאבא/אמא אעשה כשאורי מרביץ?".
מתי יש צורך בהדרכת הורים?
פעמים רבות עולה השאלה – האם נכון יותר שהטיפול יתמקד בפגישות פרטניות עם הילד או בהדרכת הורים? בעיני המענה לשאלה הזו קשור למספר פרמטרים – גילו של הילד, רמת בשלותו, רמת האחריות שהוא לוקח על הבעיה והמוטיבציה שלו לשיתוף פעולה ושינוי. פעמים רבות, ילד מתחיל טיפול מבלי שההורים מעורבים בו, יודעים מה בדיוק נעשה בפגישות ולפעמים מבלי שיש כל התייחסות לבעיות הבוערות שבבית. בעיני, מדובר בגישה מעוותת ומוטעית. ככל שהילד יותר צעיר ופחות בשל יש לראות בהורים את הסביבה ההתפתחותית שבה הוא חי, ממנה הוא ניזון , לה הוא מגיב ובתוכה הוא מתפתח ולכן דווקא להדרכת הורים יש את הפוטנציאל להביא לשינוי רחב ומעמיק אצל הילד. בדיוק כפי שאם נרצה להצמיח שתיל נשקה, נדשן ונטפח את האדמה בה השתיל שתול ולא את השתיל עצמו, כך תמיכה בהתפתחות הילד כרוכה בלעזור להורים לעזור לו. כאשר ההורים מצליחים להבין את צרכיו של ילדם ולפתח דרכי התמודדות מותאמות ההשפעה ניכרת במשך 24 שעות ביום 7 ימים בשבוע ולכן השינויים בהתנהגות הילד מהירים ומשמעותיים הרבה יותר מאשר כשהילד מטופל בעצמו שעה אחת בשבוע.
לכן, ברוב המקרים, אני רואה בהדרכת הורים את המנוף העיקרי לשינוי. יש מקרים שאין מניעה לשלב את הילד בחלק מהפגישות ויש מקרים בהם הילד עצמו כלל אינו שותף לתהליך למרות שהתהליך ממוקד בו ומכוון אליו.
בפרק "קשיים נפוצים אצל ילדים" ניתן יהיה לקרוא על חלק מהבעיות הנפוצות בקרב ילדים בהם אני מטפל.