דיכאון היא הפרעה נפשית נפוצה אשר מאופיינת במצב רוח מדוכדך לאורך זמן, אובדן עניין והנאה, עייפות רבה, דימוי עצמי נמוך, הפרעות בשינה ובתיאבון, תחושת אנרגיה מוחלשת, ריכוז נמוך ועוד..

כשאדם עצוב, מדוכדך או מתוסכל באופן זמני אין הדבר מעיד על דיכאון אלא על תגובה טבעית לאירוע או מחשבה כלשהיא (פרידה, כשלון בבחינה, הפסד של קבוצת כדורגל במשחק חשוב). בדיכאון קליני, לעומת זאת, התחושות השליליות הן עוצמתיות, לאורך זמן רב, תופסות את רוב שעות היום ולא קשורות בהכרח לאירוע כלשהוא בחיי האדם או שאם כן קשורות – חורגות מכל פרופורציה (למשל אדם מדוכא יחוש שעולמו חרב עליו בעקבות דייט לא מוצלח).

האדם המדוכא לא תמיד חש מצוקה בוערת או עצב עמוק אלא יותר חוסר משמעות, ריקנות, אדישות וחוסר עניין בעולם שמסביבו. דברים שבמצב רגיל נחווים מסקרנים, מעניינים ומושכים נחווים בדיכאון כתפלים, חסרי משמעות וסתמיים.
ישנן מספר הפרעות נפשיות הקשורות בדיכאון וביניהם דיכאון מז'ורי (עוצמתי), מאניה דיפרסיה (דיכאון שמתחלף עם תחושות שהאדם כל-יכול ומלא אנרגיות), דיסתימיה (סוג של דכאון קל יותר) ודיכאון אחרי לידה.

 

טיפול בדיכאון בגישה קוגניטיבית התנהגותית
טיפול קוגנטיבי התנהגותי נחשב טיפול יעיל ומוכח להתמודדות עם דיכאון. במקרים קשים ומורכבים יש צורך לפעמים לשלב את הטיפול עם טיפול תרופתי.

כפי שנגזר משם הטיפול, לטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי שני מרכיבים – התנהגותי וקוגניטיבי. 

המרכיב ההתנהגותי - אנשים מדוכאים מתאפיינים בין היתר בפאסיביות רבה, חוסר מעש וקושי עצום להפעיל עצמם ולהיות מעורבים בעשייה כלשהיא. הפאסיביות הזו משמרת את הדיכאון והדיכאון מגביר את הפאסיביות כך שישנו תהליך מעגלי שלילי. כפי שרכב תקוע יש להניע בדחיפה מאומצת, גם את המטופל הדיכאוני יש להניע במאמץ ובאופן מלאכותי גם כשאין חשק ואין כוח. האקטיביזציה של המטופל כוללת קביעת לוח זמנים לפעילויות שיגרמו לתחושת סיפוק מסוימת או  לפחות לתחושת יעילות ("סידרתי החדר. לפחות עשיתי משהו"). כאשר אדם הסובל מדיכאון נעשה פעיל יותר, גם אם הדבר נעשה ללא חשק או הנאה, תחושת היעילות שלו עולה, מצב רוחו משתפר, ה"מצברים" מתמלאים ויש לו יותר כוחות להיות מעורב בפעילויות נוספות.
טיפול בדיכאון כרוך גם ביצירה ו/או תפעול של מערכת התמיכה של המטופל. לא פעם דיכאוניים מרחיקים עצמם מהאנשים הקרובים להם אך ניתוק, בדידות ומידור רק מגבירים את הדיכאון. לכן, חשוב לפעמים גם לעבוד עם משפחתו וחבריו של האדם המדוכא על מנת לעזור להם למצוא דרך לסייע לו. 
 
המרכיב הקוגנטיבי של הטיפול בדיכאון מתמקד בתיקון המחשבות השליליות שהן (ולא ולא שום אירוע חיצוני) הן המקור לדיכאון. כשאדם חווה אירועים קשים בחייו (אובדן, פרידה, גירושין, פיטורין וכו') טבעי לחלוטין שהוא ירגיש כאב, צער, תסכול וחשש. אולם גם במצבים קשים כאלה רוב האנשים לא יפתחו דיכאון. הסיבה לכך היא שהגורם לדיכאון אינו האירועים עצמם אלא הפרשנות שלנו אליהם. מחשבות שעלולות להביא לדיכאון הן למשל :" העתיד שחור" , "אין טעם לחיים" , "אני לא שווה" , "אני לא אצא מזה" וכיו"ב.

המטופל מתבקש לזהות את האירועים המעוררים מחשבות שליליות ואת הרגשות הנלוות להן. בשלב הבא לומד המטופל לבחון מחשבות אלו ולהתייחס אליהן לא כעובדות אובייקטיביות אלא כמחשבות לא מוכחות. המטרה היא לא להפוך את המחשבה על פיה (להחליף "העתיד שחור" ב"העתיד ורוד ונפלא") אלא לעזור למטופל להיצמד למציאות העובדתית (" אני לא יכול לנבא את העתיד. אני יכול להשתדל ככל יכולתי לשפר אותו"). מחשבות שליליות בדרך כלל מתמקדות באחד מ3 תחומים - אני ("אני אפס") , העתיד ("העתיד נורא")  והעולם ("העולם אכזר וחסר תקווה").

​העבודה על פיתוח היכולת להתווכח עם מחשבות היא קשה ומאתגרת אך טומנת בחובה הזדמנות לשינוי עצום בהרגשה הכללית של המטופל וזאת מכיוון ששינוי באמונת יסוד (מחשבה מרכזית ועמוקה) של מטופל מהווה שינוי ב"משקפיים שדרכם הוא חווה את העולם" ומשפיעה עליו בקשת רחבה של מצבים. טיפול בדיכאון אינו מסתיים כאשר המטופל חש טוב יותר אלא כולל חלק של מניעת הישנות שבמסגרתו המטופל לומד ומפנים כלים ותובנות שימנעו ממנו לסגת שוב לדיכאון במקרים של אירועי חיים שליליים. בין היתר, לומד המטופל לייצר תחושה של משמעות, עניין ומוטיבציה בחייו שהיא תחושה שמנוגדת לדיכאון ובמידה רבה מגינה על המטופל ממנו.